(1) 
אַגְבַּהּ עִישּׂוּר נִכְסֵי אפי׳ אֲפִילּוּ מֵאִצְטְרוֹבְלֵי דְרֵיחַיִים א״ר אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא אמַגְבֵּינַן אפי׳ אֲפִילּוּ מֵעַמְלָא דְבָתֵּי.:
אַגְבַּהּ עִישּׂוּר נִכְסֵי collect for her one-tenth of her father’s estate, in keeping with the rabbinic ordinance that states that if a man dies, his sons are obligated to give his daughter a tenth of his landed properties as a dowry, and collect it even from his immovable lower millstones, as they too are considered landed property. Rav Ashi said: When we were students in Rav Kahana’s house we would collect for this purpose even from the rent of houses; since this money is earned from real estate, it too has the status of landed property and is included in the dowry calculations.
אוירא של-חצר:
1. בתים: חסר בדפוס קושטא .
2. ובזמן: דפוסים : בזמן .
3. מכר לא: כ״י נ , דפוסים , וכן ברמב״ם פיהמ״ש, וברא״ש. כ״י סוטרו : ״מכרו״. דפוס קושטא : מכר לו .
4. שבתוכה: כ״י נ , דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י סוטרו : ״אשר בתוכה״.
5. החלסאות: כ״י נ , דפוסים: ״החולסאות״.
6. וחנויות: דפוסים : והחנויות .
7. הא: כ״י נ , דפוסים: ״והא״.
8. תשמישתן, תשמישתן: כ״י נ , דפוסים: ״תשמישתיהו, תשמישתיהו״.
9. חולסית: וכן דפוסים . כ״י נ , דפוס קושטא : ״חלסית״. וכן בהמשך שם.
10. החזיק במצולה: כ״י נ . כ״י סוטרו רק: ״במצולה״. דפוסים: החזיק מצולה .
עישור נכסים – דיש לה לבת בנכסי אביה יורשת ממקרקעי:
אפילו מאצטרוביל – דכקרקע דמי:
מעמלא דבתי – משכירות הבתים. ויש אומרים מעמלא דבתי היינו זבל שמוציאין לפני הפתחים גובה מהן עישור נכסים:
אמר רבינא כי הוינן בי רב אשי הוה מגבינן אפילו מעמלא דבתי. פי׳ שכירות הבתים, כגון שמת האב והיה לו אצל השוכר שכירות הבית, אבל שכירות שהיה לאחר מיתת האב לא מגבינן מיניה משום דברשות היורשים הוה וראוי הוא, וקימא לן דאשה בכתובתה אינה נוטלת בראוי:
מתני׳. המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות וכו׳. פי׳ משום דדרכיה דחצר למהוי בה בורות שיחין ומערות, הילכך כשמכר לו את החצר לא מכרה אלא עם בורות שיחין ומערות שיש בה, שכן דרך החצרות להיות בהן כך. אבל בית שאין דרכה להיות בה בור, כשמכר לו את הבית לא מכר לו בור ודות, לפי שלא מכר לו אלא בית כבתים דעלמא, ושייר לעצמו הבור והדות שאין מדרך הבתים בכך. וכן המוכר את החצר לא מכר את המרחצאות שבה, לפי שאין דרך החצרות להיות בהן מרחצאות הילכך כשמכר לו לא מכר לו אלא חצר כמו חצרות דעלמא, אבל מרחץ שבתוכה לא מכר לו. אבל המוכר את העיר כיון שדרך העיירות להיות בהן מרחצאות, כשמכר לו את העיר מכר לו גם המרחצאות וכו׳, על זה הדרך פשוט הוא:
עישור נכסי – שהבת נוטלת בנכסי אביה בשביל פרנסת הבעל להינשא בו וקיי״ל בכתובות (דף סח.) לפרנסה שמין באב והיכא דאין יודעין דעתו נוטלת עישור נכסים וממקרקעי ולא ממטלטלי כדאמר בכתובות.
אפי׳ מאצטרובלי – כר״א דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ופירש רבינו חננאל וקיי״ל הכי דהא לית מאן דפליג עלה ולדברי הכל פרנסה דהיא עישור נכסי ממקרקעי ולא ממטלטלי היא ואפילו בזמן הזה דהא בהדיא פסק רבא בפרק מציאת האשה הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה ואף על גב דרבותינו הגאונים תקנו לגבות כתובה אפי׳ ממטלטלי גובים גם מזוני אפי׳ ממטלטלי דהא קיי״ל (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי בכתובה ומזוני אבל הפרנסה אינה מתנאי כתובה הלכך במקומה עומדת וממקרקעי גביא ולא ממטלטלי.
אגבה מאצטרובלי – דאינון מטלטלי קבועין בקרקע שמעינן מינה דסוגיא דשמעתא כר״א סלקא דסבר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כן פי׳ ר׳ חננאל והכי פסק׳ אליבא דהלכתא וכן עיקר.
מעמלא דבתי – משכירות הבתים דכמקרקעי חשיב ליה דשכר מקרקעי חשיב מקרקעי.
מעלמא דבתי – וא״ת היכי דמי אי כבר בא השכירות ליד האחין אם כן מטלטלי נינהו ולא גביא מנייהו ואי אתא לאשמועינן שיכולה להשכיר לצורך נדונייתה פשיטא דאפילו למכור יכולה וי״ל כגון שהשכירו הבית לשנה וכבר עבר חצי הזמן וקא משמע לן דאפילו שכירות מזמן שעבר תטול דאין השכירות משתלמת אלא לבסוף ולא דמי למטלטלין.
מתני׳ המוכר את החצר סתם מכר את הבתים הפתוחים לחצר בורות שיחין ומערו׳ שבתוך הבית אע״ג דהמוכר את הבית לא מכר בורות שיחין ומערות. לנבי חצר מיהא בטלי ונמכרים בכלל חצר אבל לא את המטלטלין תשמישי בית שאינן קבועים כל הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית. וכ״ש בשאר מטלטלין שאינן תשמישי בית ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין המטלטלין תשמישי בית כולן דאיקרו מטלטלין כדאמרי׳ לקמן במי שמת מאני תשמישיה איקרו מטלטלי ולא חיטי ושערי בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את הבד שבתוכה דאינו בכלל חצר:
סימן מז
כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ״ל המוכר את החצר מכר בתים ובורו׳ כו׳ פי׳ כשא״ל מארעית תהומ׳ עד רום דקיע:
[שם]
ת״ר המוכר את החצד מכר בתים הפנימיים ובתים החיצוני׳ הפתוחים לחצר אבל לא בתי החולסאות ופי׳ חולסאות סלעים בצונמא. וכן משמע לשון רבינו שמואל דה״ג אבל לא את החולסאות. וזה לשונו פר״ח חולסאות קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. הילכך מקום הוא בפני עצמו עכ״ל. הרי משמע דלא מכר את החולסאות אע״ג דפליגי בפי׳ חולסאות בהא שרו דלא מכר גר׳. חנויות פתוחות לתוכה שאין מוכרין בהן אלא לבני חצר זה נמכרות עמה שאין פתוחות אלא לתוכה לרשות הרבי׳ אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה. ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסא של חצר פי׳ אוירו. אמר מר פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה והתני ר׳ חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישיה לגאו וההיא דר׳ חייא דרוב תשמישיה לבר פתח של חיצון פתוח יותר להשתמש בו מפתח הפנימי:
ת״ר המוכר את החצד מכר בתים הפנימיים ובתים החיצוני׳ הפתוחים לחצר אבל לא בתי החולסאות ופי׳ חולסאות סלעים בצונמא. וכן משמע לשון רבינו שמואל דה״ג אבל לא את החולסאות. וזה לשונו פר״ח חולסאות קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. הילכך מקום הוא בפני עצמו עכ״ל. הרי משמע דלא מכר את החולסאות אע״ג דפליגי בפי׳ חולסאות בהא שרו דלא מכר גר׳. חנויות פתוחות לתוכה שאין מוכרין בהן אלא לבני חצר זה נמכרות עמה שאין פתוחות אלא לתוכה לרשות הרבי׳ אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה. ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסא של חצר פי׳ אוירו. אמר מר פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה והתני ר׳ חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישיה לגאו וההיא דר׳ חייא דרוב תשמישיה לבר פתח של חיצון פתוח יותר להשתמש בו מפתח הפנימי:
[שם]
מתני׳ רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירו של חצר אבל בתים ובורות לא מכר כלל וכלל פי׳ רבינו שמואל זצ״ל ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקע. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דנהי דאין להו אונאה ביטול מקח יש להן אלא נראה לו דגבי קרקעות לא שייך הודעת דמים שאדם קונה קרקע יותר כפלים ממה שהוא שוה כמו שמצינו בפרק מי שהיה נשוי. ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע״ח וטרפא חדא מינייהו והדר אתא וקטריף לאידך שקל אלפא זוזי ואתא לגביה א״ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואיסתלק. (א״ל)... א״ל רבא כל היכא דא״ל דירתא שאמר לו מוכר ללוקח דירה זו אני מוכר לך בלשון הזה מכר לו את החצר שלא אמר לו חצר זו אני מוכר לך לבד וכו׳ כי פליגי דא״ל דרתא חצר מתרגמי׳ דרתא ר׳ אליעזר סבר תרביצא משמע אויר כאילו אמר לו חצר זו אני מוכר לך דאויר לבד קרוי חצר ורבנן סברי בתי משמע דרתא ודירתא אחת הם ולשון שניהם דירה הם להאי לישנא משמע דהיכא דא״ל חצר זו אני מוכר לך הכל מודים דלא מכר אלא אוירא של חצר. איכא דאמרי אמר רבא כל היכא דא״ל דרתא כולי עלמא דבתי משמע דגם הוא לשון דירה כי פליגי דא״ל חצר מר סבר חצר אוירא משמע ומר סבר כחצר המשכן משמע כדכתיב אורך החצר מאה באמה. ובכלל אלו מאה אמה קדש קדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראם הכתוב חצר מיכן שהבתים נמכרים בכלל חצר. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל ומסתברא כי האי לישנא בתרא וכדא״ל חצר פליגי דהכי תני מתני׳ והילכך לא שנא א״ל דירתא לא שנא א״ל דרתא לא שנא א״ל חצר מכר הבתים. אמר רב נחמן מכר לו חולסית ומצולה פי׳ קרקעית הנהר שמוצאין בו כסף וזהב החזיק בחולסית לא קנה מצולה החזיק במצולה לא קנה חולסית ואף על פי שסמוכין זה לזה. איני והאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. התם אידי ואידי חדא תשמישתא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. איכא דאמרי אמר רבא א״ר נחמן מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה החזיק במצולה קנה חולסית פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. מהו דתימא התם אידי ואידי חדא תשמישתא הוא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד קמ״ל:
מתני׳ רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירו של חצר אבל בתים ובורות לא מכר כלל וכלל פי׳ רבינו שמואל זצ״ל ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקע. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דנהי דאין להו אונאה ביטול מקח יש להן אלא נראה לו דגבי קרקעות לא שייך הודעת דמים שאדם קונה קרקע יותר כפלים ממה שהוא שוה כמו שמצינו בפרק מי שהיה נשוי. ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע״ח וטרפא חדא מינייהו והדר אתא וקטריף לאידך שקל אלפא זוזי ואתא לגביה א״ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואיסתלק. (א״ל)... א״ל רבא כל היכא דא״ל דירתא שאמר לו מוכר ללוקח דירה זו אני מוכר לך בלשון הזה מכר לו את החצר שלא אמר לו חצר זו אני מוכר לך לבד וכו׳ כי פליגי דא״ל דרתא חצר מתרגמי׳ דרתא ר׳ אליעזר סבר תרביצא משמע אויר כאילו אמר לו חצר זו אני מוכר לך דאויר לבד קרוי חצר ורבנן סברי בתי משמע דרתא ודירתא אחת הם ולשון שניהם דירה הם להאי לישנא משמע דהיכא דא״ל חצר זו אני מוכר לך הכל מודים דלא מכר אלא אוירא של חצר. איכא דאמרי אמר רבא כל היכא דא״ל דרתא כולי עלמא דבתי משמע דגם הוא לשון דירה כי פליגי דא״ל חצר מר סבר חצר אוירא משמע ומר סבר כחצר המשכן משמע כדכתיב אורך החצר מאה באמה. ובכלל אלו מאה אמה קדש קדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראם הכתוב חצר מיכן שהבתים נמכרים בכלל חצר. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל ומסתברא כי האי לישנא בתרא וכדא״ל חצר פליגי דהכי תני מתני׳ והילכך לא שנא א״ל דירתא לא שנא א״ל דרתא לא שנא א״ל חצר מכר הבתים. אמר רב נחמן מכר לו חולסית ומצולה פי׳ קרקעית הנהר שמוצאין בו כסף וזהב החזיק בחולסית לא קנה מצולה החזיק במצולה לא קנה חולסית ואף על פי שסמוכין זה לזה. איני והאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. התם אידי ואידי חדא תשמישתא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. איכא דאמרי אמר רבא א״ר נחמן מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה החזיק במצולה קנה חולסית פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. מהו דתימא התם אידי ואידי חדא תשמישתא הוא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד קמ״ל:
סימן מח
כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ״ל מארץ יון וקיימא לן כלישנא בתרא:
מז. שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטא לנהרדעא כי אתיא הך איתתא לקמך אגבי עישור נכסי מאצטרובילי דריחיא. דאצטרוביל כקרקע דמי. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דבתי. כלומר משכירות הבתים, דכיון דמחמת קרקע קאתי כקרקע דמי להא מילתא. ודוקא מאגרא דאתא לאחר מיתת האב, דקרקע בחזקת בנות קימא, ואגרא דאתי מיניה כקרקע דמי לדידיה דקרקע דידהי אשכח, אבל אגרא דסליק בקרקע בחיי אבוהון כשאר מטלטלי דמי, דהא בחיי אבוהון אכתי קרקע בחזקת אבוהון הוה קאי דאכתי לא זכו ביה בנתיה, הילכך אגרא דסליק ביה נמי דידיה הוי, וכיון דמית נעשית מטלטלין אצל בניו. וכבר פסק רבא (כתובות סט,ב) הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. ורב אשי ורבא לא פליגי אהדדי, אלא הא קמ״ל דעמלא דבתי דאתא לאחר מיתת אבוהון כקרקע דמי. וכן הלכתא. ובפרק מציאת האשה ברירנא לה טפי:
ה. המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. הא דקתני רישא מכר בתים בורות שיחין ומערות, הוא הדין לחדר ויציע וגגין ועליות, דכולהו כי היכי דגבי בית חד דינא נינהו גבי חצר נמי חד דינא נינהו. דכיון דבורות שיחין ומערות אע״ג דלא מזדבני אגב בית מזדבני אגב חצר, יציע וחדר וגגין ועליות נמי אע״ג דלא מזדבני אגב בית מזדבני אגב חצר, דכולהו תשמישי דחזו למהוי בחצר נינהו. והאי דלא תני להו תנא בהדיא משום דכולהו טפלין לבית נינהו, וכיון דתנא דמסתמא מכר בתים כל שכן הנך. ועוד דכיון דאשמועינן בורות שיחין ומערות דלא דמיא תשמישתייהו לתשמישתא דחצר דמזדבני כל שכן הנך דחדא תשמישתא נינהו. וכיון דמסתמא מכר בורות שיחין ומערות דקיימי בעומקא דחצר כל שכן שאר עומקא דלית ביה בורות שיחין ומערות, והוא הדין לרומא, כדבעינן לברורי טעמא לקמן.
ומאי שנא מהמוכר את הבית דמסתמא לא מכר את אלו. בשלמא בתים לא קשיא לן, דכיון דחצר בלא בית לאו חצר היא, אשתכח דהני בתים מגופא דחצר נינהו. אלא בורות שיחין ומערות תיקשי לך, כיון דבין לגבי בית בין לגבי חצר מידי דחזי לאשתמושי ביה באנפי נפשיה נינהו, ולא שנא בית ולא שנא חצר אפשר להו בלא בורות שיחין ומערות, מאי שנא גבי בית דלא מזדבני דאמרינן רשותא באנפי נפשא נינהו ומאי שנא גבי חצר דמזדבני ולא אמרינן רשותא באנפי נפשיהו נינהו. אי משום דאורחא דחצר למהוי בה כולהו הני והוו להו מגופה דחצר, אי הכי בית נמי אורחיה למהוי ביה יציע וחדר וגג. וכי היכי דאיכא חצר דאית בה כל הני ואיכא חצר דלית בה אלא בתים ואפי׳ הכי כי אית בה בורות שיחין ומערות מזדבני, בית נמי אע״ג דאיכא דאית ביה גג וחדר ויציע ואיכא דלית ביה כי אית ביה מיהת אמאי לא מזדבני בהדיה. לא דמי, דאלו חצר חזיא לכולהו הני תשמישי ואי איכא חצר דחסרה חד מהני תשמישי לאו משום דלא צריכא ליה הוא אלא משום דלית בה רוחא להכי הוא, ואלו בית כיון דאפילו בתים גדולים לאו אורחיהו בהני תשמישי דגג וחדר ויציע אלא היכא דפתיחי לחצר, דאלו היכא דפתיחי לרשות הרבים או למבוי לאו אורחייהו בהכי, אשתכח דהני תשמישי לאו מתשמישי דבית נינהו דלאו מחמתיה אתעבידו אלא מחמת חצר דפתיח ליה האי ביתא אתעביד ומתשמישי דחצר נינהו, ואמטול הכי מזדבני אגב חצר ולא מזדבני אגב בית. ועוד דכיון דאוירא דחצר כי לא פתיחי תשמישי אחריני לגויה לא מיקרי חצר, אשתכח דהני בתים ותשמישן דפתיחי לגויה מגופיה דחצר נינהו, ואלו בית כיון דכי לית ביה תשמישא אחרינא נמי בית מיקרי, כי אית ביה תשמישא אחרינא נמי לאו מגופו של בית הוא אלא רשותא באנפי נפשיה הוא ולא מזדבן בהדיה אלא היכא דלא חזי לאשתמושי ביה באנפי נפשיה. ומהאי טעמא גופיה קאמרינן במתני׳ דלעיל (סה,א) גבי המוכר את הבית דמכר את המכתשת הקבועה והרחים התחתונה ותנור וכירים דקביעי בקרקע, דכולהו הני תשמישי דאורחייהו למהוי בבתים נינהו.
וכי תימא והשתא דאמרת דהני כולהו דמזדבני אגב חצר משום דמידי דשכיח ברוב חצרות דחזיין להכי הוא, תינח כולהו, אלא שיחין ומערות מאי איכא למימרא, הא לא שכיחי ברוב חצרות. ועוד מי צריכא להו חצר להני תשמישי טפי ממרחץ למגורות של מים ולאוצרות של עצים דלא מזדבני בהדיה (להלן ע״ב). לא תיקשי לך, דלא מיבעיא כשתמצא לומר דהאי תנא בארץ ישראל קאי דצריכי למשתי ממיא דמטרא כדתנן (תענית יח,ב) לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ולא למערות מתריעין עליהן מיד, דהוו להו כולהו מעיקר תשמישי החצר, אלא אפילו בדוכתא דלא צריכי למשתי ממיא דמטרא, כיון דבורות מיהת שכיחי ברוב חצרות, דצריכי להו לאזמוני להו מים קרים לימות החמה וחילופן בימות הגשמים ודעתיה דלוקח עילוייהו, דעתיה נמי אשיחין ומערות, דכולהו לבית כנשות מיא עבידי וצר(י)כי תשמישי החצר נינהו, שאע״פ שאין צריכין לשתייה צריכין לרבץ ולכבס ולהשקאת בהמתו, וכולהו תותי קרקע החצר המכור נינהו, ואשתכח דכולהו חדא תשמישתא נינהו, ואי דעתיה אהני דעתיה נמי אהני, מידי דהוה אבתים הפנימיים ובתי החילסאות דאע״ג דלא שכיחי ברוב חצרות כיון דמתשמישי שאר בתים נינהו מזדבני, דמיגו דדעתיה אהני דעתיה נמי אהני.
ומאי שנא מגורות של מים דפסיק ליה לתנא דלא שכיחי ברוב מרחצאות, ומאי שנא בורות דפסיקי ליה דשכיחי ברוב חצרות. משום דמרחץ כיון דלאו אורחיה למעבד חלל תותיה, דלא עבדי מרחץ על גבי חלל משום דמפחית, ואי עבדי ביה מגורות של מים מן הצד או מאחוריו הוא דעבדי, דחיק להו דוכתא לשאר תשמישי, ואמטול הכי לאו מידי דשכיח ברוב מרחצאות הוא, אבל חצר דחזיא למעבד חלל תותה כיון דלא שייך להו דוכתא לבורות מידי דשכיח ברוב חצרות הוא. תדע דסתם בורות שיחין ומערות תחת הקרקע נינהו כדתנן (ב״ק נ,ב) החופר בור שיח ומערה, ותנן נמי (לעיל ס,א) אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות. דיקא נמי דהני בורות דאיירי בהו תנא גבי חצר דומיא דבור ודות (ואיירי) [דאיירי] בהו גבי בית נינהו, דמיירי כגון דקיימי בעומקא דביתא, קמ״ל דאע״ג דבבית אינן מכורין בחצר מיהת מכורין, והוא הדין לשיחין ומערות.
הילכך כל היכא דקיימי תותי קרקע החצר המכור מזדבני בהדיה. אבל היכא דקיימי אבראי או מן הצד אע״ג דפתיחי לה לחצר, איכא לפלוגי. דאי בארץ ישראל וכיוצא בה נינהו מזדבני בסתמא אגב חצר דמעיקר תשמישי החצר נינהו. ואי דוכתא דלא צריכי למשתי ממיא דמטרא הוא, כל היכא דלא קיימי תותי קרקע החצר או דשאר תשמישי דמזדבני בהדה לא מזדבני בהדה אלא בדוכתא דידיע דשכיחי הכי ברוב חצרות, אבל מסתמא כדינא דמגורות של מים לגבי מרחץ דמו.
וכי תימא אי טעמא דהני כולהו דמזדבני מסתמא בכלל חצר משום דכולהו מגופא דחצר נינהו, אם כן כי לא משתכחי בה כולהו הני מיהת להוי כמקח טעות. מי סברת דלא מיקריא חצר עד דהוו בה כולהו הני, לא, אלא חצר דירתא [ד]אית בה רשויות דמשמשי לה משמע, ולא שנא אית לה תשמישי טובא ולא שנא פורתא חצר מיקריא. הילכך אי אית לה תשמישי טובא כולהו בכלל חצר נינהו ואי נמי ליכא אלא פורתא כיון דמיקריא חצר לא הוי מקח טעות. דלא גרע מהיכא דאמר ליה כרם אני מוכר לך דקיימא לן (לעיל ז,א) אע״פ שאין בו גפנים הגיעו והוא דמיקרי כרם, וכל שכן הכא, דהא אית בה שיעור דחזי למהוי כפחות שבחצרות.
והא דקתני מציעתא ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, דוקא במילי דשכיחי ברוב חצרות כגון מאני תשמישתא, אבל חיטי ושערי ושאר מטלטלי לא, ואין צריך לומר בהמה ועבדים דלא שכיחי ברוב חצרות תדיר לפי שמוציאין אותן לעבוד עבודה שבשדות. דאע״ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מיקנו אגב ארעא, בין במוכר את הבית בין במוכר את החצר. תדע דבין לגבי המוכר את החצר בין במוכר את העיר מסתמא לא מכר את המטלטלין כדקתני בתרווייהו בהדיא. ומדאיכפל גבי עיר (לקמן סח,א) לאשמעינן בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולן דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מכר את הבהמה ולא את העבדים.
וכי תימא מאי שנא מהמוכר את העיר. התם גבי עיר כיון דרוב עיירות בהמה ועבדים דאית בהו לא סגיא דלא שכיחי בגווייהו ברוב עתים, דאע״ג דמפקי להו לעבוד עבודה שבשדות ושבגנות, כיון דהנך כולהו מזדבני בסתמא אגב עיר, אשתכח דלענין מקח וממכר כגופה של עיר נינהו ובהמה ועבדים דקיימי בגווייהו בתוך הדבר המכור קיימי. ואפילו למאן דאמר (שם) באגי לא מזדבני, בגנוניאתא מודי דמזדבני, ובהמה ועבדים ברוב עתים בגנוניאתא שכיחי, ואמטול הכי כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה דעתיה אפילו אבהמה ועבדים שבתוכה. אבל חצר דאפילו חצרות דאית בהו בהמה ועבדים לא שכיחי בהו תדיר משום דעביד לאשתמושי בהו אבראי, כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה נמי דעתיה לאו אבהמה ועבדים שבתוכה. אי נמי התם כיון דרוב עיירות לא סגיא להו בלא בהמה ועבדים, כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה דעתיה אבהמה ועבדים שבתוכה, אבל חצר כיון דרוב חצרות סגיא להו בלא בהמה ועבדים, כי אמר ליה נמי היא וכל מה שבתוכה דעתיה לאו אבהמה ועבדים שבתוכה.
וכי תימא תינח בהמה ועבדים, אלא שאר מטלטלי מאי איכא למימר. הנך נמי מטעמא דבהמה ועבדים, דבהמה ועבדים טעמא מאי משום דלא שכיחי ברוב חצרות, הני נמי לא שכיחי ברוב חצרות. דאפילו אוכלין ומשקין איכא דזבין כל יומא משוקא ליומיה. תדע דכיון דאיתברר דתנא דקתני גבי חצר הרי כולן מכורין לאו אכל מיני מטלטלי קתני, על כרחיך לית לך לאיתויי אלא מאני תשמישתא דשייכי גבי חצר טפי. תדע נמי דהאי כולן מכורין דקתני ארישא דקתני אבל לא את המטלטלין קאי, וסתם מטלטלין לא משמע אלא מאני תשמישתא כדאיתא בפרק מי שמת, ואהנך בלחוד הוא דקתני סופא הרי כולן מכורין. דאי לרבויי שאר מטלטלין קאתי, האי כולן מכורין, הרי כל המטלטלין מכורין מיבעי ליה, אלא מדקתני כולן ש״מ דאהנך דאיירי בהו רישא בלחוד קאי. מיהו רישא דאיירי במילי דלא מזדבנו איירי במאני תשמישתא, וכל שכן שאר מטלטלי דאתו בק״ו, וסופא דאיירי במידי דמזדבן כי קתני כולן מכורין ע״כ אהנך דאיירי בהו רישא בהדיא דאינן מכורין קאי, ולאו אשאר מטלטלי דאתו בק״ו, דא״כ אפילו בהמה ועבדים נמי.
ומ״ש מספינה דכי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מכר את העבדים (לקמן עג,א). שאני ספינה דעבדים נמי מש(ת)משין דילה נינהו ושכיחי ברוב ספינות, ואמטול הכי כי אמר ליה היא וכל מה שבתוכה מזדבני בהדה, מידי דהוה המוכר את העיר.
וכי תימא אם כן סיפא דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה, כי היכי דתני הא ליתני נמי ולא את הבהמה ולא את העבדים שבתוכה. אמרי, מרחץ ובית הבד אצטריכו ליה, סד״א כיון דאידי ואידי מקרקעי נינהו ואידי ואידי לא נידי, כחדא תשמישתא דמו ומזדבני אגב ארעא, קמ״ל דלא. וטעמא מאי, אילימא משום דפלגי רשותא לנפשייהו ולא עיילי בכלל לישנא דכל מה שבתוכה, ליכא למימר הכי, דכל היכא דמקפא להו חצר משלש רוחות על כרחיך בכלל מה שבתוכה נינהו. ועוד דלישנא דאינשי הכי משמע, וכל כי האי גוונא בתר לישנא דאינשי אזלינן, וכל שכן הכא דמתני׳ גופה שבתוכה קריא להו, דקתני בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה. אלא היינו טעמא, דכיון דחשיבי ולא דמיא תשמישתייהו לתשמישי דחצר ולאו מידי דאורחיה למהוי בחצרות נינהו, לאו אורחייהו דאינשי לאדכורינהו בכלל אלא בפרט. וכי אמר כל מה שבתוכה אשאר מילי דהוו מתשמישי דחצר ואורחייהו למהוי בחצר קאמר, כגון בתים בורות שיחין ומערות. ואע״ג דהנך מסתמא נמי מזדבני אגב חצר, עביד איניש לפרושינהו בהדיא לרוחא דמילתא ולשופרא דשטרא. וכי דייקינן לישנא יתירא לטפויי מילתא היכא דמוכחא מילתא מאנפא אחרינא דלטפויי מילתא קאתי, דומיא דחוץ מאלו, דמדקפיד עלייהו לשיורינהו בפירוש מוכחא מילתא דדעתיה עילוייהו לאשתמושי בהו, ואי לא שייר להו דרך היכי משתמש בהו. אבל היכא דלא מוכחא מילתא דלטפויי מילתא קאתי לא דייקינן לישנא יתירא, דשופרא דשטרא הוא, מידי דהוה אבית כור עפר סתמא דאסיקנא בפ׳ בית כור עפר (לקמן קד,א) סתמא נמי כהן חסר הן יתיר דמי ולא דייקינן לישנא יתירא, והתם ברירנא לה בירור יפה.
ולית הלכתא כרבי אליעזר דאמר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר, דהיינו תרביצא דתשמישתיה לאויר, דקיימא לן כרבנן דאמרי חצר כחצר המשכן, משמע דאית בה כמה תשמישיה כדבעינן למימר קמן.
ברם צריך את למידע דכל היכא דאמרינן דאע״ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מזדבן, לא תימא הני מילי היכא דלא כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא, אלא אפילו היכא דכתב ליה עומקא ורומא מארעית תהומא ועד רום רקיעא לא קני אלא מאי דאיכא בעומקא דההוא מידעם דמזדבן וכדומה, כגון בור ודות ומחילות שבבית וגג שעל גביו. דכיון דלאו הכי נמי מסתמא קני ליה לחלל הבית כוליה ואפילו אויר שכנגד פי הבור מלמעלה שהרי מכלל הבית הוא, חדא דתקרה וכתלים מוכחי עליה, ועוד דחזי לתשמישתיה דבית, ואין צריך לומר תקרה שעליו מלמעלה, שכל תקרת הבית אחת היא. אשתכח דכי כתב ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא ממילא אקני ליה בור ודות ומחילות ועלייה שעל גביו, דהא אוירא דביתא כוליה מתהומא ועד רקיעא כחד עמודא דמי, וכיון דסיים ליה מיניה ההוא מקצת דהוו מכלל הבית ואמר ליה קנייה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אשתכח דכוליה עמודא אקני ליה והרי הבור והעלייה בכלל, וכי סיים ליה מקצת משום דלא הוה מסתיים ליה כוליה עמודא אלא בהכי.
ודוקא גבי בית וכיוצא בו, אבל גבי חצר בסתמא נמי קני עומקא ורומא, דכיון דקני בור ודות ומחילות דעבידי בעומקא וגגין ועליות דעבידי ברומא כ״ש עומקא ורומא גרידא דלא חזו אלא למעבד בהו בור ודות ומחילות וגגין ועליות כדבעינן לברורה בגמרא לקמן.
וגבי שדה אע״ג דכתב ליה עומקא ורומא וכתב ליה נמי מארעית ארעא ועד רום רקיעא לא קנה לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך. ולא דמי לבית, דהתם כיון דמסתמא קני מקצת אוירא דהוי מכלל הבית, כי אמר ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא אשתכח דכולי עמודא הוא דזבין ליה. אבל גבי שדה דלא חזיא אלא לזריעה או לנטיעה, ואלו בור וגת שובך לא חזו להכי, אשתכח דאוירא דידהו נמי לא זבין ליה, דאוירא דידהו נמי לא חזי לתשמישתא דשדה, וכי פלגי אינהו רשותא לנפשייהו בהדי אוירייהו נמי פלגי. ואשתכח דאע״ג דכתב ליה עומקא ורומא ומארעית תהומא ועד רום רקיעא נמי לא מהני ליה, דהא לא קני לוקח מסתמא מהאי אוירא ולא מידי כי היכי דלהני ליה מארעית תהומא ועד רום רקיעא למקנא שאר עמודא דאאוירא דמכוין כנגדו, ועל כרחיך לא מהני ליה האי לישנא אלא גבי שאר השדה המכורה לו. דכי אמר ליה מארעית תהומא אתהומא דשדה קאמר, אתהומא דבור ודות ושובך לא קאמר.
ואפילו גבי בית נמי, דוקא גבי בור ודות ועלייה וכיוצא בהן שמקצת אויר הבית המכור מכון כנגדה, אבל לא את היציע שאינו בחלל הבית ולא את החדר שלפנים ממנו ולא את המרחץ שבחצר ולא את בית הבד, שאין אלו בעומקו של דבר המכור ולא ברומו, הילכך אי מצר ליה מצראי בראי וכתב ליה לישנא דמשמע מיניה דזבין ליה כל מאי דקאי ביני מצרי מזדבני ואי לא לא מזדבני כדבעינן למימר קמן:
מח. ת״ר המוכר את החצר מכר בתים החיצונים ובתים הפנימים ובית החולסאות חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסה של חצר. הני בתי החולסאות פרישו להו רבואתא מקום שמוציאין ממנו חול לזכוכית. ולא מסתבר, דכיון דלאו מידי דשכיח ברוב חצרות הוא הוה ליה כמרחץ ובית הבד ואמאי מזדבן אגב חצר, הא מקום חשוב בפני עצמו הוא. ועוד דשניא תשמישתיה מתשמישא דחצר טפי ממרחץ, דצריכי ליה בני חצר למרחץ ביה כל אימת דבעו, ואפי׳ הכי לא מזדבן. אלא מסתברא דכל מקום שקרקעו חול נקרא חולסית, וכשנעשה בית הרי הוא להקר בו בימות החמה בין לישיבה בין להניח בו מיני אוכלין ומשקים, ובתים אלו מתשמישי החצר הן ולפיכך נמכרות עמה. וסופא דקתני פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה, הכי קאמר, בין הפתוחות לתוכה בין הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה, [ד]הפתוחות לכאן נמי כפתוחות לתוכה דמיין. וגאון ז״ל גריס לה הכי, פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה. וגירסא מעליא הוא. וליתא לדרבי אליעזר, דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים.
אמר מר פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה והא תאני רבי חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישתיהו לגאו, נמכרות עמה, [הא] דרוב תשמישתיהו לבר. אין נמכרות עמה:
מט. אמר מר רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירא של חצר. אמר רבא אי דאמר ליה דירתא דכולי עלמא לא פליגי דבתי משמע. דדירתא לשון דירה הוא וכדדיירי אינשי משמע וכי פליגי דאמר ליה דרתא מר סבר תרביצא משמע. והוא מילוסה של חצר בלבד ומר סבר דרתא נמי כדדירי אינשי משמע. ואיכא דאמרי אמר רבא אי דא״ל דרתא דכולי עלמא לא פליגי דבתי נמי משמע דדרתא נמי לשון דירה הוא, וכדדירי אינשי משמע. כי פליגי דא״ל חצר מר סבר תרביצא משמע ומר סבר כחצר המשכן. שהיה המשכן פתוח לתוכו, כי האי גונא הוא דמקרי חצר אבל חצר גרידתא דלית לה בית לאשתמושי ביה לא מיקריא חצר. ואית דדיקי לה מדכתיב (שמות כז,יח) אורך החצר כו׳, ולא משכחת ביה מאה ברוחב חמשים אלא בהדי משכן וקרייה לכוליה חצר. ולא דייק, דכי קא חשיב מאה לאו ברוחב חמשים קא חשיב אלא אורך שבצפון ושבדרום קא חשיב, וכי קא חשיב ברחב חמשים לאו ברוחב מאה קא חשיב אלא חמשים על חמשים קא חשיב, דרחב חמשים בחמשים כתיב, ובחמשים החיצונים שהיו לפני המשכן קאי כדגרסינן בעירובין בפ׳ עושין פסין (כג,ב) פשטיה דקרא במאי כתיב אמרה תורה העמד משכן על שפת נ׳ כדי שיהו לפניו חמשים אמה ועשרים אמה לכל רוח ורוח. ואי איתיה להאי דוקיא לא משכחת ליה אלא לפום דרשיה דילפינן מיניה שיעור חצר לענין טלטול דהוי בית סאתים כחצר המשכן ולא (סילק) [סליק] שיעורא לבית סאתים אלא בהדי משכן.
ואי קשיא לך מכדי לישנא דחצר משמע כחצר המשכן ומשמע תרביצא לחודיה, כדתנן (לעיל יא,א) אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, וכמה דוכתי דמשמע הכי ומשמע הכי, מאי שנא דיהבינן ליה ללוקח כחצר המשכן ולא סגיא ליה בתרביצא גרידא, והא קימא לן דאפילו היכא דמסייע ליה לישנא דרובא ללוקח לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל שכן הכא דכי הדדי נינהו, דכיון דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוה ליה לוקח מוציא מחבירו ועליו הראיה. שאני הכא, דאפילו לישנא דמשמע תרביצא מסייע ליה נמי ללוקח, דלא מיקרי תרביצא חצר אלא היכא דאית לה בית פתוח לתוכו, והכא אם תמצא לומר דלא זבין ליה אלא תרביצא גרידא יכול מוכר לסלוקינהו להני בתים מהתם לגמרי ופקע שמא דחצר מיניה, ואשתכח דלא מטי ליה ללוקח מידי דמקרי חצר, וכיון דאפיקתיה מלישנא דתרביצא אוקמיה אחצר המשכן. וכי תימא אי הכי מ״ט דר׳ אליעזר. קסבר כיון דגבי מוכר חצר מקרי מידי דמקרי חצר בשעת מכירה קא יהיב ליה. ורבנן סברי כיון דגבי לוקח לא מיקרי חצר לאו לישנא דמסייע ליה למוכר לחודיה הוא, וכיון דחד לישנא מסייע ליה ללוקח לחודיה ואידך לישנא דמסייע ליה למוכר אית ביה נמי זכותא ללוקח, זיל בתר ההוא לישנא דמסייע ליה ללוקח לחודיה וכחצר המשכן זבין ליה.
ודוקא דאמר ליה חצר, אבל תרביצא דכולי עלמא מודו דתרביצא לחודיה משמע. דאפילו כשתמצא לומר דלא מיקרי תרביצא אלא היכא דפתיחי ליה בתי דאשתכח דאית ליה ללוקח נמי זכותא בהאי לישנא, כיון דכולה חצר בהדי תשמישין דילה לא מיקריא תרביצא כלל על כרחיך תרביצא לחודיה זבין ליה.
אשתכח השתא דלא שנא אמר ליה דירתא ולא שנא אמר ליה דרתא, כולי עלמא לא פליגי דמכר בתים בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן משאר תשמישי החצר. ואי אמר ליה תרביצא, דברי הכל לא מכר אלא מילוסא של חצר שרובו אינו מקורה והוא הנקרא אוירא. ואי א״ל חצר, בהא פליגי, ר׳ אליעזר סבר לא מכר אלא אוירה של חצר דתרביצא משמע, ורבנן סברי מכר את כולן כדפרישית במתניתין. וקימ״ל כרבנן:
איצטרובלא דרחיא. יש מפרשים השכב, והקלת – הרכב, וקורין אותה קלת מפני שהיא קלה ומתעגלת על השכב לטחון התבואה, והוא כענין שאמרו בברייתא (סז, ה) מכר את הרחים התחתונה אבל לא את העליונה.
יתבאר במקומו במסכת כתבות שהבת שמת אביה ונשארה אצל האחים שאומדין דעתו של אב כמה היה רצונו ליתן לבתו לנדוניא וכופין את האחים ליתן לה כשיעור זה ואם אין לנו אומדנא בכך נוטלת עשור נכסים ואם הם שתים או יותר נוטלת אחרונה עשור מה ששיירה ראשונה והתבאר עוד שם שנדוניא זו אינה נגבית אלא מן הקרקע ולא סוף דבר מדין התלמוד אלא אף לתקנת הגאונים שתקנו לגבות כתבה מן המטלטלין לא אמרוה אלא בכתבה ובתנאי כתבה כגון מזונות אבל זו שאינה מתנאי כתבה אף הגאונים מעמידין אותה על דין התלמוד ואינה נגבית אלא מן הקרקע מ״מ שכירות הבתים הואיל ומכח קרקע הוא בא הרי הוא כקרקע ועשור זה נגבה הימנו וכן הוא נגבה מן האיצטרובל אחר שביארנו שהוא כקרקע ושכירות זה פירשו בו גאוני ספרד שכירות שכבר נתחייב בו בחיי האב וחכמי התוספות חולקים לומר שמה שכבר נתחייב בו מטלטלין גמורים הם ומלוה גמורה ואין זה אלא כמי שמכר קרקע ועדין הלוקח חייב בדמיו וגדולה מזו שגדולי ספרד כתבו שאף בשכירות שלאחר מיתת האב אין מגבין ממנו מפני שכבר הוא ברשות היורשים וזו שבכאן פירושה בהושכרו לאחר מיתת האב וחכמי התוספות שואלין בה שאם בהושכרו לאחר מיתת האב מה הוצרכנו בה להוראה והלא פירות קרקע היא נוטלת ואם מפני שהוא ראוי הרי עשור נכסי ניטלין אף מן הראוי הואיל ולא נחשבו עם אותם שאמרו בכתובות שאין נוטלין מן הראוי ופירשוה בשהשכירה האב לשנה ומת בחצי שנה ובא להשמיענו שהיא גובה אף מאותה חצי שנה שבחיי האב שאין שכירות משתלמת אלא בסוף ואין זה מלוה וכן הדברים נראין יותר:
מתניתין. המוכר את החצר מכר בתים בורות כו׳. פירוש דדרכיה דחצר למהוי בה בורות שיחין ומערות הילכך כשמכר לו החצר לא מכרה אלא עם בורות שיחין ומערות שיש בה שכן דרך החצרות להיות בהם כך. אבל בית שאין דרכה להיות בה בור כשמכר לו הבית לא מכר לו בור לפי שלא מכר לו אלא בית כבתים דעלמא ושייר לעצמו בור. וכן המוכר את החצר לא מכר את המרחצאות שבה שאין דרך החצרות להיות בהם מרחצאות הילכך כשמכר לו לא מכר אלא חצר כמו חצרות דעלמא אבל מרחץ שבתוכה לא מכר לו. אבל המוכר את העיר כיון שדרך העיירות להיות בהן מרחצאות כשמכר לו את העיר מכר לו גם המרחצאות על זה הדרך פשוט הוא. הרא״ם ז״ל.
אגבה [הגבה לה], כלומר, גבה עבורה עישור (עשירית) נכסי [נכסים] שמגיע לה, לפי מה שאמרו חכמים שאם מת האב ויש לו בת הצריכה להינשא הריהי צריכה לקבל עשירית מנכסי המקרקעין של האב, וגבה אפילו מאצטרובלי של ריחיים משום שגם הם נחשבים בכלל קרקע. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא, מגבינן [היינו מגבים] לצורך זה אפילו מעמלא דבתי [משכירות הבתים]. שכיון שהשכירות באה מן הבתים הרי אף היא דינה כקרקע.
collect for her one-tenth of her father’s estate, in keeping with the rabbinic ordinance that states that if a man dies, his sons are obligated to give his daughter a tenth of his landed properties as a dowry, and collect it even from his immovable lower millstones, as they too are considered landed property. Rav Ashi said: When we were students in Rav Kahana’s house we would collect for this purpose even from the rent of houses; since this money is earned from real estate, it too has the status of landed property and is included in the dowry calculations.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : בהַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר מָכַר בָּתִּים בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת ג אֲבָל לֹא אֶת הַמִּטַּלְטְלִין ד בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הוּא וְכׇל מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין ה בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא מָכַר לֹא אֶת הַמֶּרְחָץ וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד שֶׁבְּתוֹכָהּ ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר לֹא מָכַר אֶלָּא אֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר.:
MISHNA: One who sells a courtyard without specifying what is included in the sale has sold with it the houses, pits, ditches, and caves found in the courtyard, but he has not sold the movable property. When the seller says to the buyer: I am selling you it and everything that is in it, all these components are sold along with the courtyard, even the movable property. Both in this case, where he executes the sale without specification, and in that case, where he adds the phrase that includes the movable property, he has not sold the bathhouse, nor has he sold the olive press that is in the courtyard, as each is an entity with a discrete purpose and not an integral part of the courtyard. Rabbi Eliezer says: One who sells a courtyard without specifying what is included in the sale has sold only the airspace, i.e., the open space, of the courtyard, but nothing found in the courtyard, not even the houses.
ב. ב רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
ג רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
ד רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
ה רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
ג רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
ד רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
ה רמב״ם הלכות מכירה כ״ה:ו׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט רט״ו:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רט״ו:א׳
פיס׳ המוכר את החצר מכר את הבתים – שפתוחין לחצר:
בורות שיחין ומערות – שתחת הבית ופתוחין לחצר דכל הני משעבדי לחצר:
לא מכר את בית המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה – משום דלא שייכי לחצר ורשות בפני עצמו הוא:
אלא אוירה של חצר – ולא שום תשמיש אחר:
ערך ויל
ויל – א(בבא בתרא סז.) המוכר את המרחץ לא מכר את הוילאו׳. (פרק כ״ד דכלים) ג׳ תריסין ג׳ סדינין הן העשוי לשכיבה טמא מדרס לוילון טמא מת של מצודות טהור מכלום. (פרק י״א בנגעים) כל הראוי ליטמא טמא מת אע״פ שאינו ראוי ליטמא מדרס מיטמא בנגעים כגון קלע של ספינ׳ וילון ושביס של שבכה. (שבת קלח.) וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. (ביצה יד) מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. קלעים לחצ׳ תרגומו וילון לדרתא והוא מסך ובלעז קירטי״נא. (ברכות נח) וילון הוא דמתגלגל ומיתחזי נהורא דרקיעא (חגיגה יב) וילון אינו משמש כלום נכנס ערבית ויוצא שחרית פי׳ וילון פרוכת והוא הרקיע שלפני כל הרקיעים כוילון לפני הפתחים (א״ב פי׳ בלשון רומי יריעה ומסך).
ערך נסר
נסר – ב(בבא בתרא סז.) המוכר את המרחץ לא מכר את הנסרים (כלים פרק כ״ב) נסרים שבמרחץ ששיגמן פי׳ לוחות עץ שמשימין על גבי שיש שבמרחץ מרוב החום (שבת צח:) דלא ליתו דניסרא פירוש שלא יביא שני נסרים של חמש אמות ויעשה מהן קרש של י׳ אמות פ״א סרוקות נסורות במסיר.
א. [פאהר האנג.]
ב. [ברעט.]
מתני׳ המוכר את החצר – סתם מכר בתים הפתוחים לחצר ובורות שיחין ומערות שבתוך הבית אע״ג דהמוכר את הבית לא מכר בורות שיחין ומערות לגבי חצר מיהא בטלים ונמכרין בכלל חצר.
אבל לא את המטלטלין – תשמישי הבית שאינן קבועין כל כך הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית וכ״ש שאר מטלטלין שאינן בכלל תשמישי בית.
הרי כולן מכורין – המטלטלין תשמישי בית כולן דאיקרו מטלטלי כדאמרי׳ לקמן במי שמת (דף קנ.) מאני תשמישתיה איקרו מטלטלי ולא חיטי ושערי.
בין כך ובין כך – בין שאמר לו כל מה שבתוכה בין לא אמר.
לא את המרחץ – דאינו בכלל חצר.
אלא אוירה – אבל בתים ובורות לא מכר כלל ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות.
יט. אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין – פירוש: כל תשמישי הבית הן מכורין בלשון זה ואפילו מאני מיכלא ומישתא אבל פרגמטיא לא. וכן חיטי ושערי וכלי מלבושיו ומצעותיו והתיבות שבבתים אינן מכורין שמשימין לתוכן פרגמטיא וכן המטות שכמו שהמצעות אינן מכורין כן המטות אינן מכורות אבל שולחן ודלפקי מכורין הן כשאר כל תשמישיו עיין בקוטרס הפסקות שכתבתי שלא מכר כלי תשמישיו.
המוכר את החצר מכר את הבור ואת הדות. ואף על גב דבבית אינו מכור, טעמא משום דבית אינו עשוי לכביסה ולא להשקאת בהמות אלא לדירה, ולפיכך הא תשמישתה לחוד והא תשמישתה לחוד, אבל חצר עשוי לכביסה, וכדאמרינן (בבא בתרא נז:) בכל השותפין מעכבין חוץ מן הכביסה, שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה, וכן משקין שם בהמות, ונמצא תשמיש החצר והבור תשמיש אחד, ולפיכך נמכרין עמה.
המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק השלישי במכירת החצר ואמר על זה המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא המטלטלין ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כלן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר אמר הר״ם אין הלכה כר׳ אליעזר:
אלא אויר של חצר. פירוש בלא בתים. כי פליגי דאמר ליה דרתא לשון דירה הוא ודירה לא הויא בחצר בלחוד עד שיהיו שם בתים ומר סבר דרתא אינה מלשון דירה אלא מלשון חצר כדמתרגמינן החצר דרתא הילכך תרביצה בלחוד משמע שהוא חילוסה של חצר בלי בתים. פירוש חולסות כמו בית החולסאות והוא מקום שנוטלין ממנו החול לזכוכית וגם ראוי הוא למשטח ביה עורות. ופירוש מצולה אגם מים שהוא כמו בריכה בתוך החצר והיא ראויה לשרות בה פשתנו או להתקבץ אליה המים להשקות ממנה גנו ופרדסו. וכיון שהחולסית גבוהה והמצולה עמוקה ותשמישתא דהא לחוד ותשמישתא דהא לחוד אם החזיק באחד מהם לא קנה את חברתה ללישנא קמא וללישנא בתרא קנה אותה ואת חברתה.
א משנה המוכר את החצר — מכר בתים, בורות, שיחין (חפירות) ומערות שבתוכה, אבל לא את המטלטלין שבה. בזמן שאמר לו ״הוא וכל מה שבתוכו״ — הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך, אפילו אמר ״כל מה שבתוכו״, לא מכר לא את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה, לפי שיש להם שימוש לעצמם וגם אינם חלק בלתי נפרד מן החצר. ר׳ אליעזר אומר: המוכר את החצר סתם — לא מכר אלא אוירה (חללה) של חצר, ולא מכר דבר שבתוכה, אף לא בתים.
MISHNA: One who sells a courtyard without specifying what is included in the sale has sold with it the houses, pits, ditches, and caves found in the courtyard, but he has not sold the movable property. When the seller says to the buyer: I am selling you it and everything that is in it, all these components are sold along with the courtyard, even the movable property. Both in this case, where he executes the sale without specification, and in that case, where he adds the phrase that includes the movable property, he has not sold the bathhouse, nor has he sold the olive press that is in the courtyard, as each is an entity with a discrete purpose and not an integral part of the courtyard. Rabbi Eliezer says: One who sells a courtyard without specifying what is included in the sale has sold only the airspace, i.e., the open space, of the courtyard, but nothing found in the courtyard, not even the houses.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן והַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר מָכַר בָּתִּים הַחִיצוֹנִים וּבָתִּים הַפְּנִימִים וּבֵית הַחוֹלְסָאוֹת חֲנוּיוֹת פְּתוּחוֹת לְתוֹכָהּ נִמְכָּרוֹת עִמָּהּ וְשֶׁאֵין פְּתוּחוֹת לְתוֹכָהּ אֵין נִמְכָּרוֹת עִמָּהּ פְּתוּחוֹת לְכָאן וּלְכָאן [אֵלּוּ] וְאֵלּוּ נִמְכָּרוֹת עִמָּהּ ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר לֹא מָכַר אֶלָּא מִילוּסָא שֶׁל חָצֵר.
GEMARA: The Sages taught in a baraita (Tosefta, 3:1): One who sells a courtyard has sold with it the outer houses that can be accessed directly from the courtyard, and the inner houses that can be entered only via the outer houses, and the area of the sand fields [uveit haḥolsaot]. As for the stores, those that open into the courtyard are sold along with it; those that do not open into it, but rather open into the public domain, even if they are located in the courtyard, are not sold along with it; and those that open both into this courtyard and into that other public domain are grouped together with those that open into this courtyard alone, and both these and those are sold with it. Rabbi Eliezer says: One who sells a courtyard without specifying what is included in the sale has sold only the open space of the courtyard.
בתים החיצונים – הפתוחים לחצר:
בית חולסאות – אלו סלעים כמו צונמא דחשיב מעשה בפני עצמו הוא:
נמכרים עמה – משום דשייכי לחצר:
פתוחין לכאן ולכאן – לחצר ולרה״ר. מילוסא. אוירא:
תנו רבנן המוכר את החצר מכר בתים בורות שיחין ומערות, ובתים הפנימים, ובתי החולסאות. פי׳ מלשון חול, והוא המקום שנוטלין ממנו החול לזכוכית. חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה, ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה, פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה. כלומר בין הפתוחות לתוכה בין הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה, שכיון שפתוחות לכאן ולכאן דינן כדין הפתוחות לתוכה. ורבינו האיי גאון ז״ל גריס הכי, פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה:
ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה של חצר. פי׳ בלא בתים. אמר רבא אי דאמר ליה דירתא דכולי עלמא לא פליגי דבתי משמע, משום דדירתא לשון דירה היא, ודירה לא הויא בחצר בלחוד אלא עד שיהיו שם בתים. כי פליגי דאמר ליה דרתא, מר סבר דרתא נמי מלשון דירה הוא, ודירה לא הויא אלא עד שיהיו שם בתים. ומר סבר דרתא אינו מלשון דירה אלא מלשון היקף, כדמתרגמינן החצר דרתא, הילכך תרביצא בלחוד משמע, שהוא מילוסה של חצר בלי בתים. איכא דאמרי אי דאמר ליה דרתא כולי עלמא לא פליגי דמלשון דירה הוא ובתי משמע, כי פליגי דאמר ליה חצר, מר סבר חצר תרביצא בלחוד משמע, אבל בתי לא, ומר סבר כחצר המשכן שהיה בתוכו המשכן שהוא כמו בית, כך זה החצר בעינן עד דהוי ביה בית.
גמ׳ החיצונים – הפתוחין לחצר.
חולסאות – פר״ח קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית ובפ״ק דשבת (דף טו:) אמרינן בזכוכית שתחלת ברייתו מן החול והלכך מקום חשוב בפני עצמו.
חנויות הפתוחות לתוכה – שאין מוכרין אלא לבני חצר זו.
שאין פתוחות לתוכה – אלא לרשות הרבים.
מילוסא – אוירא.
כ. חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאינן פתוחות לתוכה אינן נמכרות עמה – קשיא לי דמאי איריא חנויות אפילו בתים נמי אם הן פתוחין ויש להן יציאה וביאה בחצר נמכרין עמה ואם לאו אין נמכרין עמה. ונראה לי דהאי פתוחות דקאמר לאו ביציאה וביאה הוא אלא פתח שנכנסים שם הקונים לקנות דאף על גב דיש לחנות יציאה וביאה בחצר אם הפתח שנכנסין משם הקונים הוא פתוח לרשות הרבים חשיבא בפני עצמה ואינה נמכרת עם החצר עד שיהא אותו הפתח פתוח לחצר.
אמר המאירי המוכר את החצר פירוש בסתם מכר את הבתים הפתוחים לתוכו חיצונים ופנימיים וכן מכר בורות שיחין ומערות מפני שדרכן להיות בחצר ואין חצר בזולת אלו על הרוב אבל בתים אין דרך רוב בתים בכך ומתוך כך מכר את הבית לא מכר את אלו כמו שביארנו למעלה ואין הפרש בין שאמר דירה זו בין שאמר חצר זה אבל לא את המטלטלין ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אף המטלטלין מכורים ר״ל כלי תשמיש לא בגדים ותבואה ויינות ושמנים וסלתות וכיוצא באלו ומ״מ אף בכל מה שבתוכה לא מכר את המרחץ ובית הבד אע״פ שקבועים בקרקע שאין דרך רוב חצירות בכך ר׳ אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסה של חצר ר״ל אוירה ואין הלכה כדבריו:
זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
אע״פ שביארנו שכל הבתים נמכרים במכר החצר דוקא כשהבתים או החנויות פתוחות לתוכו אבל אם אינן פתוחות לתוכו אין נמכרות עמה היו פתוחות לכאן ולכאן אם רוב תשמישן מצד פתח שבחצר נמכרות עמה ואם רוב תשמישן מצד פתח שבחצר אחרת אין נמכרות עמה:
בית החולסאות והוא קרקע שיש בו חול שמוציאין ממנו זכוכית אע״פ שאינו משתמש בה לדירה אלא להוצאת חול לזכוכית הואיל ומ״מ תוך מצרי החצר הוא נמצר הרי הוא בכלל החצר ונמכר עמה וכן כל כיוצא בזה:
כבר ביארנו במקומו במסכת קדושין שהמוכר לחברו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהם קנה כלם וכשנתן דמי כלן הא לא נתן דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו שאע״פ שהכסף קונה בקרקע כבר ביארנו דוקא במקום שאין כותבין השטר אבל במקום שכותבין אינו נקנה אלא בשטר או בחזקה עם הכסף צריך שתדע שלא סוף דבר בשדות אלו שכלם בהר או כלם בשפלה אלא אפילו אחד מהם בגבוה ואחד מהם בעמק והם הנקראים בכאן חולסית ומצולה אע״פ שאין תשמישן שוה קנה כלן על איזה דרך שתפרש חולסית ומצולה כגון שהיה אחד עומד להוציא ממנו חול וזכוכית והשני להוציא ממנו עפר ללבנים או להצמיח בו אגמים וכן כל כיוצא בזה שכל שני דברים שהקנאתם שוה ומכר שניהם כאחת כיון שזכה באחד קנה חברו ורבותי הורו אף במטלטלין ואיני מודה להם שלא אמרוה בשדות אלא מטעם סדנא דארעא חד הוא והרי אף בעבדים כתבנוה בהפך בקמא פרק ראשון ומ״מ אף באחד שדה ואחד כרם ואחד גן וכיוצא באלו יראה הדין כן שלא יצאו מכלל סדנא דארעא:
גמרא: תנו רבנן המוכר את החצר מכר בתים כו׳. פירוש בתים החיצונים הפותחות לחצר ובתים הפנימיים הפתוחות לאותו בית הפתוחות לחצר. משיטה לא נודעה למי.
חנויות פתוחות לתוכה נמכרות עמה ושאין פתוחות לתוכה אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן אלו ואלו נמכרות עמה. מלומר בין הפתוחות לתוכה בין הפתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה כיון שפתוחות לכאן נמכרות עמה. הרא״ם ז״ל.
ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר את החצר — מכר בתים החיצונים שפתחם לחצר, ובתים הפנימים שפתחם לבתים החיצוניים, ובית החולסאות (מקום שיש בו חול). חנויות שהיו פתוחות לתוכה — נמכרות עמה, ושאין פתוחות לתוכה אלא לרשות הרבים או לחצר אחרת, אף על פי שבנויות בתוכה — אין נמכרות עמה. אם היו פתוחות לכאן ולכאן גם לחצר וגם לחוץ — אלו ואלו, גם הפתוחות לתוכה, וגם הפתוחות לכאן ולכאן, נמכרות עמה. ר׳ אליעזר אומר: המוכר את החצר — לא מכר אלא מילוסא (חללה) של חצר. ודנים בפרטי הברייתא.
GEMARA: The Sages taught in a baraita (Tosefta, 3:1): One who sells a courtyard has sold with it the outer houses that can be accessed directly from the courtyard, and the inner houses that can be entered only via the outer houses, and the area of the sand fields [uveit haḥolsaot]. As for the stores, those that open into the courtyard are sold along with it; those that do not open into it, but rather open into the public domain, even if they are located in the courtyard, are not sold along with it; and those that open both into this courtyard and into that other public domain are grouped together with those that open into this courtyard alone, and both these and those are sold with it. Rabbi Eliezer says: One who sells a courtyard without specifying what is included in the sale has sold only the open space of the courtyard.
הכל
(4) אָמַר מָר פְּתוּחוֹת לְכָאן וּלְכָאן נִמְכָּרוֹת עִמָּהּ וְהָא תָּנֵי ר׳ רַבִּי חִיָּיא אֵין נִמְכָּרוֹת עִמָּהּ לָא קַשְׁיָא זהָא דְּרוֹב תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ לְגוֹ הָא דְּרוֹב תַּשְׁמִישְׁתַּיְיהוּ לְבַר.:
The Master said in the baraita: Stores that open both into this courtyard and into that public domain are sold along with the courtyard. The Gemara raises an objection: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita that states that such stores are not sold with the courtyard? The Gemara answers that this is not difficult: This baraita, that teaches that the stores are sold along with the courtyard, is referring to a case where the majority of their use is from within, i.e., the stores are mainly accessed from within the courtyard, while that baraita of Rabbi Ḥiyya, that teaches that the stores are not sold along with the courtyard, is referring to a case where the majority of their use is from without, i.e., the stores are accessed mainly from the public domain.
הא דרוב תשמישתייהו דחנויות לגו – בחצר נמכרות עמה:
אבל אי דרוב תשמישתייהו לבר – לרשות הרבים אין נמכרות עמה:
והתני ר׳ חייא – דפתוחות לכאן ולכאן אין נמכרות עמה.
הא – דר׳ חייא דרוב תשמישייהו לבר פתח של צד החוץ פתוח יותר להשתמש בו מפתח הפנימי.
אמר מר [החכם]: אם היו החנויות שבחצר פתוחות לכאן ולכאן — נמכרות עמה. ומקשים: והא תני [והרי שנה] ר׳ חייא: אין נמכרות עמה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה, בברייתא הראשונה] מדובר באופן שרוב תשמישתייהו לגו [תשמישן הוא לפנים], והרי הן נמכרות עימה, הא [זה, בברייתא ששנה ר׳ חייא] מדובר באופן שרוב תשמישתייהו לבר [תשמישן הוא לחוץ], ואינן נמכרות עימה.
The Master said in the baraita: Stores that open both into this courtyard and into that public domain are sold along with the courtyard. The Gemara raises an objection: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita that states that such stores are not sold with the courtyard? The Gemara answers that this is not difficult: This baraita, that teaches that the stores are sold along with the courtyard, is referring to a case where the majority of their use is from within, i.e., the stores are mainly accessed from within the courtyard, while that baraita of Rabbi Ḥiyya, that teaches that the stores are not sold along with the courtyard, is referring to a case where the majority of their use is from without, i.e., the stores are accessed mainly from the public domain.
הכל
(5) ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמּוֹכֵר אֶת הֶחָצֵר לֹא מָכַר אֶלָּא אֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר.: אָמַר (רַבָּה) אִי דַּאֲמַר לֵיהּ דֵּירְתָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתֵּי מַשְׁמַע כִּי פְּלִיגִי דא״ל דַּאֲמַר לֵיהּ דָּרְתָּא מָר סָבַר תַּרְבִּיצָא מַשְׁמַע וּמָר סָבַר בָּתֵּי מַשְׁמַע.
The mishna teaches, and it was similarly taught in the baraita, that Rabbi Eliezer says: One who sells a courtyard has sold only the airspace of the courtyard, and he has sold nothing found in the courtyard, not even the houses. To clarify the disagreement between the unattributed opinion in the mishna and Rabbi Eliezer, Rabba said: If the seller said to the buyer that he is selling him dirata, i.e., the place of residence, everyone agrees that he means to sell the houses and that they are also included in the sale. When they disagree, it is where he said to him that he is selling him darta, i.e., the courtyard. One Sage, Rabbi Eliezer, holds that he means to sell only the garden, i.e., the space between the houses, and one Sage, the unattributed first opinion in the mishna, holds that he means to sell also the houses.
אמר רבה אי דאמר לו – המוכר ללוקח כשמוכר לו החצר:
דירתא – כלומר דירה אני מוכר לך:
כולי עלמא לא פליגי׳ דבתי משמע – דזבין ליה בין חצר ובין בית כי היכי דדיירי אינשי בתיהן פתוחות לחצר והכל מכר לו:
דרתא מתרגמינן חצר – דרתא. מר סבר ר׳ אליעזר תרביצא משמע. דהיינו אויר של חצר לחוד ולא בתי ורבנן סברי אפילו בתי משמע. דהיינו כדדיירי אינשי חצר עם בית ומכר לו הכל בין חצר ובין בית:
ר׳ אליעזר סבר לא מכר אלא אוירא דחצר כחצר המשכן – שלא היה שם לשכה ולא כלום כי אם מזבח לחוד:
אמר רבא כל היכא דא״ל דירתא – שאמר לו מוכר ללוקח דירה זו אני מוכר לך ובלשון זה מכר לו את החצר שלא אמר חצר זו אני מוכר לך אלא מדור זה דכולי עלמא לא פליגי דבתים משמע דבחצר אין דרין אלא בבתים והלכך הכא מודי ר״א דחצר ובתים מכר לו שהכל ביחד קרוי דירה.
כי פליגי דא״ל דרתא – חצר מתרגמינן דרתא.
ר״א סבר תרביצא משמע – אויר משמע כאילו אמר לו חצר זו אני מוכר דאויר לבד קרוי חצר.
ורבנן סברי בתי משמע – דדרתא ודירתא אחת הם שניהם לשון דירה הם ולהך לישנא קמא דרבא משמע דהיכא דא״ל חצר זו אני מוכר לך הכל מודין דלא מכר אלא אוירה של חצר ומתני׳ הכי קתני המוכר חצר באותו לשון שרגילין לקרותו דהיינו דרתא מכר את הבתים כו׳ ר״א אומר המוכר את החצר אפי׳ בלשון דרתא לא מכר אלא אוירה של חצר.
ג שנינו במשנה (וכיוצא בזה בברייתא) שר׳ אליעזר אומר: המוכר את החצר — לא מכר אלא אוירה של חצר ולא את הבתים שבתוכה. אמר רבה: אי דאמר ליה [אם שאומר לו] ״דירתא [דירה, מקום מגורים] אני מוכר לך ״— דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] דבתי משמע [שבתים משמעו] והוא מוכר לו את הבתים עם החצר, כי פליגי [כאשר נחלקו] דאמר ליה ״דרתא״ [שאומר לו שמוכר חצר], מר סבר [חכם זה, ר׳ אליעזר, סבור]: תרביצא משמע [גינה משמעו] השטח שבין הבתים של החצר, חלל החצר, ומר סבר [וחכם זה, סתם משנתנו, סבור]: גם בתי משמע [בתים משמעו].
The mishna teaches, and it was similarly taught in the baraita, that Rabbi Eliezer says: One who sells a courtyard has sold only the airspace of the courtyard, and he has sold nothing found in the courtyard, not even the houses. To clarify the disagreement between the unattributed opinion in the mishna and Rabbi Eliezer, Rabba said: If the seller said to the buyer that he is selling him dirata, i.e., the place of residence, everyone agrees that he means to sell the houses and that they are also included in the sale. When they disagree, it is where he said to him that he is selling him darta, i.e., the courtyard. One Sage, Rabbi Eliezer, holds that he means to sell only the garden, i.e., the space between the houses, and one Sage, the unattributed first opinion in the mishna, holds that he means to sell also the houses.
הכל
(6) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר (רַבָּה) אִי דַּאֲמַר לֵיהּ דָּרְתָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתֵּי מַשְׁמַע כִּי פְּלִיגִי דא״ל דַּאֲמַר לֵיהּ חָצֵר מָר סָבַר חָצֵר אַוֵּירָא מַשְׁמַע וּמָר סָבַר כַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן.
Some state a different version of this discussion, according to which Rabba says: If the seller says to the buyer that he is selling him darta, everyone agrees that he means to sell also the houses and that they are included in the sale. When they disagree, it is where he said to him that he is selling him the ḥatzer, the Hebrew term for courtyard. One Sage, Rabbi Eliezer, holds that when he says ḥatzer, he means to sell him only the airspace, i.e., the open space of the courtyard itself, and one Sage, the unattributed first opinion in the mishna, holds that houses are also included in the sale, just as the courtyard of the Tabernacle included the Tabernacle itself.
הכי גרסינן – איכא דאמרי אמר רבא כל היכא דא״ל דרתא כולי עלמא לא פליגי דבתי משמע דגם הוא לשון דירה דעל שם דירה נקראת החצר דרתא.
הכי גרסינן כי פליגי דא״ל חצר – כדקתני מתני׳ המוכר את החצר מר סבר חצר אוירא משמע.
ומר סבר כחצר המשכן – חכמים סברי חצר כחצר המשכן כדכתיב אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים (שמות כז) ובכלל אלו ק׳ אמה קדש הקדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראן הכתוב חצר מכאן שהבתים נמכרין בכלל חצר כן פר״ח ועיקר ומסתברא כהאי לישנא בתרא דבדאמר ליה חצר פליגי דהכי תנן מתני׳ והלכך לא שנא א״ל דירתא ולא שנא א״ל דרתא ולא שנא א״ל חצר מכר את הבתים.
איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: אמר רבה: אי דאמר ליה [אם שאומר] שמוכר ״דרתא״ — דכולי עלמא לא פליגי דבתי משמע [הכל אינם חולקים שגם בתים משמעו], כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה דאמר ליה [שאומר לו] ״חצר״, מר סבר [חכם זה, ר׳ אליעזר סבור]: חצר — אוירא [חלל] משמע, ומר סבר [וחכם זה סבור]: כחצר המשכן שהמשכן עצמו היה מצוי בתוכה.
Some state a different version of this discussion, according to which Rabba says: If the seller says to the buyer that he is selling him darta, everyone agrees that he means to sell also the houses and that they are included in the sale. When they disagree, it is where he said to him that he is selling him the ḥatzer, the Hebrew term for courtyard. One Sage, Rabbi Eliezer, holds that when he says ḥatzer, he means to sell him only the airspace, i.e., the open space of the courtyard itself, and one Sage, the unattributed first opinion in the mishna, holds that houses are also included in the sale, just as the courtyard of the Tabernacle included the Tabernacle itself.
הכל
(7) וְאָמַר (רַבָּה) אָמַר רַב נַחְמָן מָכַר לוֹ חוֹלְסִית וּמְצוּלָה הֶחְזִיק בַּחוֹלְסִית לֹא קָנָה מְצוּלָה הֶחְזִיק בַּמְּצוּלָה לֹא קָנָה חוֹלְסִית אִינִי וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כּוּלָּן.
§ And Rabba says that Rav Naḥman says: If one sold another a sand field for glass making, and a pond for fishing or some other purpose, if the buyer took possession of the sand field in order to finalize the transaction, he has not acquired the pond and must therefore perform a separate act of acquisition for it. Conversely, if he took possession of the pond, he has not acquired the sand field. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Shmuel say: If one sold another ten fields in ten different regions, all in a single bill of sale, once he takes possession of one of them, he has acquired them all; and the two cases seem to be analogous.
חולסית – צונמא:
כיון שהחזיק באחת מהן – על דעת לקנות כולן:
קנה כולן – דאידי ואידי כולהו עשר שדות חדא תשמישתא נינהו לזריעה קיימי. חולסית. תשמיש לחוד למשטח שם בגדים. מצולה לזריעה:
ערך חלס
חלס – א(בפרק קמא דמגילה) צידו אחר חולסות ומצולה (בבא בתרא סז.) רבי אליעזר אומר המוכר את החצר מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה במצולה לא קנה חולסית (ערכין לב.) חולסית ומצולה רבי מאיר אומר בבתים ורבי יהודה אומר בשדות פי׳ חלסית גובה דאיכא בארעא דומיא דתל מצולה דאיכא בארעא דלא מיזדרעא עם ארעא כולה. פ״א חולסית קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית מצולה קרקעית הנהר שמוציאין זהב וכסף (א״ב פי׳ חליקס בלשון יוני אבנים קטנים וגושים מוכנים לרצף קרקע הבית).
א. [פעלדשטיינע.]
פי׳ חולסית. כמו בית החולסאות, והוא מקום שנוטלין ממנו החול לזכוכית, וגם ראוי הוא למשטח ביה פירות. ופי׳ מצולה. אגם מים, שהוא כמו בריכה בתוך החצר, והיא ראויה לשרות בה פשתנו או להתקבץ אליה המים להשקות ממנה גנו ופרדסו. וכיון שהחולסית גבוהה והמצולה עמוקה, ותשמישתא דהא לחוד ותשמישתא דהא לחוד, אם החזיק באחת מהן לא קנה את חברתה ללישנא קמא, וללישנא בתרא קנה אותה ואת חברתה:
מצולה – קרקעית הנהר שמוציאין בו כסף וזהב כן פירש ר׳ חננאל ויש מפרשים לדגים.
החזיק בחולסית – לאו בחזקת שלש שנים מיירי אלא בחזקה כדי לקנות שלא יוכל מוכר לחזור בו דקיימא לן קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה.
לא קנה מצולה – שהרי שני תשמישין הן זה לחול וזה לכסף וזהב ושני שמות הן ואע״פ שסמוכין זה לזה לא מהניא חזקת חולסית לקנות מצולה והיינו טעמא דמהאי קרא נפקא לן חזקת הקונה קרקע במסכת קדושין (דף כו.) ושבו בעריכם אשר תפשתם (בה) במה תפשתם בישיבה ועוד קרא אחרינא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה משם למדנו שאותו קרקע שהוא יושב בו או אותה העיר שהוא יושב בה הוא קונה בחזקת ישיבה אבל עיר אחרת אינו קונה בישיבת חבירתה הלכך חולסית ומצולה שהן שני דברים חלוקין זה מזה באותו שהוא מחזיק הוא זוכה ולא בחבירו.
כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן – וכדמפרש בפ״ק דקדושין (דף כז:) שנתן לו דמי כולן דכיון דקיבל המוכר כל הדמים של עשר השדות הרי אשתעבוד כולהו ללוקח בשביל מעותיו שנתן לו ודי לן בחזקת אחת מהן וכדמפרש טעמא בב״ק דסדנא דארעא חד הוא כל השדות אדוקין בגוף קרקע של עולם שהוא אחד וכמו שהחזיק בכולהו דמי והא דאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף נג.) שני שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לא קנה חבירתה לא תקשי לשמואל דהתם בנכסי הגר קאי דממילא קא קני בלא מתן מעות הלכך לא קנה אלא אותו שהחזיק דהא הך דשמואל נמי אילו לא נתן מעות לא קנה אלא מה שהחזיק ואם נתן דמי חציין לא קנה בחזקת אחת מהן אלא כנגד מעותיו וא״ת כיון דבנתן דמי כולן מיירי שמואל מה לנו לחזקת אחת מהן והלא קרקע נקנה בכסף ולא צריכה תו חזקה איכא למימר דבמקום שכותבין השטר מיירי דהתם לא קני קרקע במעות אלא בשטר או בחזקה כדאמרי׳ בפ״ק דקדושין (דף כו.) עלה דהך משנה נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף כו׳ אמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר א״נ עד שיחזיק.
ד ואמר רבה אמר רב נחמן: מכר לו חולסית, מקום חולות, ומצולה, חלקת נהר או אגם או ים, שמשתמשים בה לדייג או דבר אחר, אם החזיק בחולסית, כלומר, עשה מעשה חזקה בה על מנת לגמור את מעשה הקנין — לא קנה מצולה, וצריך לעשות בה מעשה קנין לחוד, וכן אם החזיק במצולה — לא קנה חולסית. ומקשים: איני [וכן הוא]? והא [והרי] אמר שמואל: אם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות בשטר אחד, כיון שהחזיק באחת מהן — קנה כולן!
§ And Rabba says that Rav Naḥman says: If one sold another a sand field for glass making, and a pond for fishing or some other purpose, if the buyer took possession of the sand field in order to finalize the transaction, he has not acquired the pond and must therefore perform a separate act of acquisition for it. Conversely, if he took possession of the pond, he has not acquired the sand field. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Shmuel say: If one sold another ten fields in ten different regions, all in a single bill of sale, once he takes possession of one of them, he has acquired them all; and the two cases seem to be analogous.
הכל
(8) הָתָם הוּא דְּסַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא וְכוּלַּהּ חֲדָא תַּשְׁמִישְׁתָּא הוּא אֲבָל הָכָא הָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוֹד וְהָא תַּשְׁמִישְׁתָּא לְחוֹד.
The Gemara rejects the parallel: There, in the case of the ten fields, the land is all located in one geographic block, and it all has one use, i.e., to be farmed. The buyer, therefore, acquires all of the fields when he takes possession of one of them, even if they are not adjacent. But here, in the case of the sand field and the pond, this, the sand field, has a distinct use, i.e., to supply sand for glass making, and that, the pond, has a distinct use, i.e., for fishing. Therefore, taking possession of one of them does not effect a transfer of the other.
ודוחים: התם שם הוא דסדנא דארעא חד [שהסדן, התשתית של הארץ אחד] הוא, וכולה חדא תשמישתא [והכל שימוש אחד] הוא, ולכן קונה את כולן בבת אחת, אף על פי שלמראה העין אינן צמודות זו לזו. אבל הכא [כאן] בחולסית ומצולה הא תשמישתא לחוד, והא תשמישתא לחוד [זה שימוש לחוד, וזה שימוש לחוד] ולכן אינן נמכרות בחזקה אחת.
The Gemara rejects the parallel: There, in the case of the ten fields, the land is all located in one geographic block, and it all has one use, i.e., to be farmed. The buyer, therefore, acquires all of the fields when he takes possession of one of them, even if they are not adjacent. But here, in the case of the sand field and the pond, this, the sand field, has a distinct use, i.e., to supply sand for glass making, and that, the pond, has a distinct use, i.e., for fishing. Therefore, taking possession of one of them does not effect a transfer of the other.
הכל
(9) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי
And some state a different version of the previous discussion.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.